המבחן בהיסטוריה גורם לי כאבי בטן. כאבים מוכרים שהרופא מגדיר כבטן עצבנית.
לא פלא…..לזכור שמות, תאריכים בעל פה ובכלל חומר רב, קשה לי מאד לזכור.

אני מתקשרת לחברתי היקרה דינה שתמיד מוכנה לעזור לי.
הפעם, היא אומרת לי בהחלטיות שהיא מעדיפה ללמוד לבד. לא עוזרות הבקשות והתחנונים שהשפיעו פעמים רבות קודם.
הפעם, היא מתעקשת, לא הולך….

אני עדיין זוכרת את תחושת הבגידה. כאב צורב, רגשות של לבד במערכה, נטישה ואולי אפילו חוסר נאמנות.
חברה טובה ,לא כך? בהיותי רק בת 10 או 11, מה בכלל הבנתי על רגשות? רק הרגשתי.

תחושות מוכרות אלה חזרו בחיי במצבים שונים.
אני אמא צעירה ל4 ילדים, סובלת מכאבי גב קשים ויש לי עזרה מסביב לשעון. בעלי נמצא בנסיעת עסקים, ערב מלחמת המפרץ.
לעולם כנראה לא אוכל למחוק את הרגשות שהרגשתי בשיחת הטלפון ההיא, כשהוא בשדה תעופה באירופה לכוון ניגריה.

אני מסבירה לו שהמלחמה אוטוטו פורצת, שהוא חייב לחזור, עכשיו!
הוא מנסה לשכנע אותי שמזמן מדברים על המלחמה הקרבה, מדברים הרבה, הוא בוודאי יהיה חזרה לפני שהכל יתחיל, אם בכלל.
ב3 בבוקר, אני מקבלת טלפון מהשכנה, שיודעת שאני לבד במערכה, ואומרת לי בטון של דאגה ואולי אפילו רחמים, "בקי, הודיעו עכשיו שיש לפתוח את קופסאות המסכות". זוכרים את המסכות?

כן, תחושות קשות עלו בתוכי. למרות שהזכרתי לעצמי שוב ושוב, שהוא שם גם ובעיקר בשבילי ובשביל פרנסת הבית. את הרגשות, אני יודעת היום, לא ניתן לבחור.
הכעס עלה מתוכי, החשבונאות, רגשות קשים של חוסר נאמנות לי ולמשפחתנו, דיבור פנימי לא תומך…תמיד הכל עליי (נשים יקרות, מכירות תחושות אלו?)
את המחשבות ניתן לבחור ולכוון לתחושות טובות, אך רגשות, המבקשות רק ביטוי, לא ניתן לבחור. המחסן האוגר אותן מחוויות חיינו, תמיד נגיש. הוא כבר יגיש לנו את התחושות התואמות למחשבות שלנו.

באחד הסדנאות בשיטת "רפא את חייך" של לואיז היי שחוויתי בארה"ב קיבלתי מאמר על הנושא בגידה.
קטע מתוך ספרה של ז'קלין סמול "מיינדפול לייף"   “Mindful Life” היא כותבת שבגידה – הוא פצע קדוש. (בתרגום חפשי)
"כשהגורל קורה לך להמשיך, להתקדם, אם אינך שם לב לקריאה, משהו די הרסני יכול להתרחש, בכדי לקבל את תשומת לבך"
"הבגידה תגרום לסיום פרק בחייך, ויזיז אותך לצעד הבא שלא היית לוקח בתנאים הישנים".
בחדר האימון שלי דיברתי על נושא הבגידה עם אין ספור נשים וגברים.
בגידה בין בני זוג חלילה, בגידה מהמשפחה, תחושות אלו מחבר קרוב או מעמית לעבודה.
ואולי הבגידה הכי משמעותית עבורנו היא, הבגידה בערכים שלנו, בדרך שבחרנו לחיות את חיינו, רק בכדי לקבל הסכמה והערכה.
זו באמת בגידה שהמחיר קשה מנשוא.
כשאנחנו מרגישים קורבן של המציאות, עלינו לשים לב מה החלק שלנו בנושא.
נשמתנו יודעת במדויק מה עלינו לעבור בכדי להתקדם.
כשאנחנו מרגישים שמשהו אינו נכון לנו, יש צורך לבדוק היכן מתחבאת יכולת הבחירה שלנו.
אנו יכולים לבחור לפעול, או להמתין. אנו ממתינים לפעמים מסיבות רבות וגם משונות, שמלמעלה יפעילו אותנו.
כשאנחנו איננו מודעים, למרות "צלצול הפעמונים" משהו חייב להשתנות!
יכול להיות שאם לא היינו סובלים מהכאב של הבגידה, לא היינו מתעוררים, לא היינו חשים שהבורא קורה לנו שהגיע הזמן לשינוי.
לא היינו פועלים במרץ ובנחישות למען השלב הבא. השלב הבא שהוא עדיין לא כאן, שהוא לפעמים גם מאתגר ואולי מפחיד.

אז מה עלינו לעשות רגע אחרי שהבגידה העירה אותנו?

האם נשב, נאשים ונסבול?

או ניקח את הכאב, חוסר הנאמנות, רגשות של נטישה שהתעוררו בעקבות הבגידה, ומיתוכן ,נאסוף את האוצרות הטמונים בתחושות אלו, מוסתרים מאתנו רגע לפני, ונפעל.
הדרך הנכונה לדעתי היא להמתין.
להיות מודעים לתחושות, לקבל אותן כחלק מכאבי החיים, כאבי הלמידה.
אז, ורק אז, הווילון מוסט קמע  והפעולות שעלינו לקחת בכדי להתקדם יהיו לנו ברורות יותר. אין מה למהר.
היכולת להכיל את הכאב, לחמול על עצמנו ולהמתין, יעזרו לנו בע"ה להיות קשובים בעתיד לשיעורי החיים של כל אחד מאתנו רגע לפני.
לאהוב את עצמנו עם תחושות הבגידה, להכיל את הרגשות הכואבים, להבין שאלה שיעורי חיים להתקדמות לשלב הבא. מחשבות אלו תומכות בנו ומאפשרות לדלות מתוכנו רגשות תואמים לרצון ההתקדמות, לחוש שהכל בסדר, הכל מדויק והכל תמיד בע"ה לטובה.

בהצלחה

בקי רוטשטיין

מנהלת את מרכז "רפא את חייך ישראל"