קוראים יקרים,
בשבת הקרובה נברך את חודש שבט שבו חל חג האילנות.

לא מזמן שתלנו באדניות שתילים חדשים, הגשם החזק הציף את האדניות, ובאמת, חששתי ששום דבר לא יצמח מזה.
זו הפעם הראשונה שחבשתי כובע של גנן ולא כל כך סמכתי על כישרונותיי בשטח הזה.
והבוקר, כשהשמש זורחת, הצצתי לתוכו, וכבר ניצנים ירוקים בצבצו מהאדמה הלחה.
זה חיבר אותי למחשבה עלינו בני האדם וגרם לי לשאול את עצמי, למה אנחנו זקוקים בכדי לצמוח ולפרוח?

אני רוצה לשתף אתכם בתובנות שעלו לי שם, במרפסת, בשמש הנעימה של ערב חודש שבט.
בסוף השבוע האחרון חגגה משפחתנו חתונה. ציינו את השמחה באירועים רבים.
יחד עם השמחה הרגשתי, או נכון יותר הגוף אותת לי, עצור, עומס יתר!
 
אז למה באמת זקוק האדם בכדי לצמוח?
איזון! בדיוק כמו הפריחה. אדמה לחה, דשן, גשם, שמש, אך הכל במידה.
המשפחה שלי מהווה עבורי את הקרקע הפורייה, בה אני יכולה לצמוח ולפרוח.
שם אני פוגשת תשקיף ברור, של דפוסי החשיבה החזקים שבתוכי.
גם את אלה המחזקים ומצמיחים וגם את אלה השליליים והמחלישים.
אמירות חיוביות כמו "אני מוכנה לוותר על מחשבות אלו" ו "אני אוהבת ומעריכה את עצמי" , יחזקו את העוצמה שישנה בתוכי ויחלישו את ההתנגדות.
הדשן יכול להיות עבורי מקום העבודה שלי, היצירתיות שבי, ספרים והתפילות שלי.
השמש הן מילות האהבה והערכה שאומר לעצמי ולאחרים, הנתינה ללא תנאי, מבט אוהב מקרוביי.
הגשם עבורי הם זיכרונות העבר שמחיים אותי שוב ושוב.
היופי הוא שגם מי שלא נזכר בסיפורים יפים מעברו, יכול ליצור אותם בדמיונו.
המוח אינו מבדיל בין השניים.

תיצור אותם בדמיונך, ספר סיפורים יפים לילדך, תקרא ספרים מהנים.
האחריות לצמיחה נמצאת בידי כל אחד ואחת.

האמינו בכך כי זה באמת עובד!