יום יפה לבילוי בחוץ ואנו בדרך לפארק.
אנחנו נופשים עם בננו הבכור, (היום אבא לחיל), והוא כבן  3 – 4 שנים.
אנחנו מחליטים ללכת אל הלונה פארק ואני נכנסת לחרדה.
אין לי הסבר למה אינני אוהבת את הלונה פארק, אולי המתקנים הגבוהים מהווים עבורי סכנה?
אני מסכימה שזה אולי מבדר עבור הילד הקטן שלנו, הקרוסלה עם הסוסים שמסתובבים
לא מפחידה כל כך…

בעלי מחליט לשים את הבן בקרוסלה, זו עם המכוניות, אינני זוכרת אם הוא מודע לכך
שהמכוניות לא רק מסתובבות אלא גם עולות מעלה. לא גבוה….זה מתקן שמתאים לילדים קטנים….

אני לא זוכרת אם בקשתי שלא יעלה את הילד למתקן….
אני מכירה את המקום בתוכי שאינו מסכים אך גם לא מתבטא.
סוג של הסרת אחריות. אם יצליח אני בסדר, אם לא יצליח, אוכל להאשים.

אני זוכרת עד היום את תחושת חוסר האונים שלי כשהקרוסלה מתחילה להסתובב.
הבן האהוב, הקטן שלנו, מתחיל לבכות.
החרדה שלי מתגברת….
הבכי מהר מאד הופך לצרחות.

אני מתחננת למפעיל המתקן לעצור אך הוא טוען שזה בלתי אפשרי.
אני מתארת לעצמי שבעלי ניסה להרגיע אותי אך ברגע מסוים לא יכולתי יותר.
המצוקה הייתה כה גדולה שפעלתי בחיפזון.
רצתי ונכנסתי לקרוסלה בעודה מסתובבת, לא חזק, כי זה הרי היה מתקן עבור ילדים קטנים, נפלתי על השמשה הקדמית  ושברתי אותה.

בעלי לא כעס, אולי שילמנו על הנזק שנעשה, אינני זוכרת.
אך אני זוכרת, ועוד איך, את התחושות שלי באותו רגע.
אפילו הגוף שלי זוכר, אפילו עכשיו, כשאני משתפת אתכן, קצב הנשימה שלי משתנה ואני חשה לחוצה.

התחושות היו קשות מאד, אשמה, טיפשות, חוסר אחריות……
לרגע לא סלחתי לעצמי שאין בי היכולת לשמוע את ילדים בוכים בכלל.
ועוד כשמדובר בבן שלי? שאני לא אהיה שם בשבילו? שאין ביכולתי לעזור לו?
אני? האימא האמורה לספק לו ביטחון?

האמונה בתוכי של "לא בסדר" מתורגלת היטב.
אמונות של חוסר אחריות ואשמה נמצאים בתוכנו ותפקידנו לזהות אותן.
להזכיר לעצמנו שבכל רגע נתון אנחנו עושים כמיטב יכולתנו,
על פי מצב המודעות בה אנו נמצאים באותו רגע.
הזיהוי מאפשר לימוד ושינוי.

חברה טובה שסיפרתי לה את הסיפור שחיי בתוכי מעל 40 שנה, הגיבה בצורה כל כך מפתיעה.
"איזו גבורה" היא אמרה, "בלי חשבונות, בלי מה יגידו, פשוט פעלת כי האמנת שככה צריך לפעול".

איזו תחושה טובה עלתה בתוכי, איזו חמלה עבורי.
לא מספיק שכאבתי את הרגע ההוא, המשכתי להלקות את עצמי להאשים את עצמי, בלי לבדוק מה באמת הרגשתי באותו רגע של "אחרי".

החברה עזרה לי לראות את החוויה בעיניים חומלות והתוצאה: אהבה וריפוי.
החוויה הייתה, כמו תמונה באלבום. אך אני יכולה להחליף את המסגרת.
לעבור מחוסר אחריות לתחושה של גבורה!

אין אפשרות ללמוד, להסיק מסקנות ולקחת אחריות כשאנו מבקרים את מעשינו.
ביקורת רצויה רק כשהיא  מתובלת בהרבה אהבה.

אם אאמין שפעלתי לא נכון, אני צודקת.
אם אאמין שפעלתי כמיטב יכולתי גם אז אני צודקת.

באהבה
בקי