אני כבר חולמת על החופשה האחרונה שהסתיימה רק לפני כמה ימים.
כך אנחנו נוהגים תמיד. מקדימים בחופשה של הקיץ, לפני הקיץ, לפני הרעש….
אני ישובה על הספסל בפארק הקטן מתחת לחלוני וזה רק כמה שעות לפני החזרה ל
"מציאות החיים."
הגינה הקטנטנה המוכרת מול המרפסת קוראת לי מידי יום לבוא ולשבת בתוכה.
אני רוצה לזכור את ריח האדמה והדשא כשעדיין ספוגים במי הברכה.
הגשם, המזון הטבעי הכמעט יום יומי של הפרחים הצבעוניים והעצים התמירים.
כל בוקר השמש זורחת וכל ערב היום מסתיים בשטיפה חזקה מן השמים ומרעננת את האוויר.
כשאני משתפת חברות על המקום הקסום הזה, מקום שאנחנו נאמנים לו כל פעם מחדש,
שואלות אותי, לא משעמם? אולי זהו מקום הנוחות שלך, סוג של "נכות", שמונע ממך לגלות מקומות נופש נוספים?
אני מחייכת בתוכי כי הן באמת לא מבינות.

זה מקום קסום שאליו חוזרים, בדיוק כמו שהילדים אוהבים שנספר להם כל פעם מחדש את הסיפור המוכר, יודעים כל מילה בעל פה, ועדיין רוצים לשמוע שוב.
אני רק מהרהרת על הנושא של חופשה שתיכף מסתיימת וחוויות העבר, מהילדות, מציפות אותי. הדמעות כבר מגרדות לי בעיניים. סוג של געגוע….
כמה כיף היה לחזור כל שנה מחדש לחוף המוכר בחופש הגדול. וינה דל מר בצ'ילה.
Vina Del Mar -Chile.
גם שם, התוכנית אותה תוכנית, המקום אותו מקום, היה כל כך כיף!
כל בוקר הולכים לים עם אבא ואימא. כל יום אחרי הצהריים לפארק, ואם ירד גשם בבוקר אז שוב לפארק.

אז מה היה שם שמרגש אותי עד היום?
אחרי 40 שנה שעזבנו את צ'ילה חזרתי לביקור. חברה לקחה אותי לים ההוא…….איזו אכזבה. החוף היה קטן, מלוכלך, הטיילת עם הסלעים השחורים, הענקיים, המבריקים כאילו
טמונים בהם יהלומים, פתאום איבדו את יופיים.
מובן שבעיניים של הילדה המקום היה מופלא ואולי היה כך ורק הזמן שינה את התפאורה.
כשאני חולמת בהקיץ על החופשות ההן וכרגע על החופשה שעכשיו חוויתי, אני חשה את אותן הרגשות.
האם זה היה הפניות של הוריי? ההקשבה, המשחקים, חוסר לחץ?
האם עכשיו זה הפניות שלי? זמן מופלא להירגע, להטמיע את המראות, לנשום בקצב שלי…כך בדיוק אני מרגישה כרגע כאן בגינה הקטנה.
אני לוקחת לי את הזמן להביט פנימה ומזהה את המחשבות, את הרגשות.
כמה זה נפלא ויקר ערך לחוות זמן איכות עם עצמי, זמן בו גם אני קשובה באמת לאהוב ליבי, השיתוף, הצחוקים….
איך הולך השיר? "למה לא כל יום שבת".

אז כן, חברות, גם אם החופשה שאני בוחרת היא ממקום הנוחות, אני רוצה שוב ושוב לחזור לאותה פינה הקסומה שבילינו עם ילדינו, אפילו עם נכדינו.
כשאני עם בעלי בטיולי ההליכה, כל כמה רגעים אני שואלת את בעלי….אתה זוכר מה עשינו כאן……אתה זוכר מה קרה כאן?
אותו הר, אותו רכבל, אותו בית קפה. כמו להביט באלבום חיי ולהרגיש אהובה.
במקום המוכר הזה, אני יושבת ורוקמת חלומות חדשים, מחדשת את הכוחות, מקשיבה בעיקר לעצמי.
אז לקום בבוקר בקצב שלי, להפנים את הצבעים של הטבע, לשבת במרפסת מול הגינה לקפה של הבוקר, זו הבחירה שלי החוזרת מידי שנה לתת "נופש לנפש שלי".
ובאותו זמן לברך שוב ושוב "מה רבו מעשיך ה' כולם בחוכמה עשית"…..

תבדקו אתם למען השקטת התודעה שלכם , למען החדש, למען יצירת המחר, במה תבחרו?
חופשה נעימה גם לכם