המטבח צופה למסילת הרכבת.
הרכבת עוברת כל כמה זמן ממש ממש מתחת לחלון.
כולנו רצים החוצה ומנופפים לנוסעים.
זו התרגשות יומית כחלק מחופש מקסים שאנו חווים
עם הנכדים אי שם ביערות אירופה.
הנכד בן השלוש קצת יותר עיטי ומגיע תמיד שנייה אחרי שהרכבת עברה
עומד עם עיניים כחולות גדולות מלאי הכזבה ואומר ״ לא השפקתי״
בימים האחרונים אני חושבת הרבה על התחושות שלו
בחופש ההוא. האכזבה שבוודאי הרגיש אז בהפסד שלו.

כך אני חשה באובדן של חברתנו היקרה אביאלה ז״ל
בפעם האחרונה שדיברנו אמרתי לה שכשאחזור מחול אבוא לבקר.
בביקור שלפני, נהנינו איתה כשאנו פוסעות בגינה המטופחת
ובולעות בהתפעלות הסברים על כל שתיל שטפחה באהבה
אחרי ההטבה מהמחלה הארורה.
שמעתי שהמצב לא טוב ויום רודף יום ומשימה משימה וביום ראשון ההוא
כתבתי לה בווטסאפ שאנו החברות נבוא בע"ה לבקר ביום רביעי.
קיבלתי מיד מייל חזרה: אמא לא במצב טוב, תוכלי להקדים?
סידרנו לבוא למחרת למרות שהיה חשש שלא נוכל בכלל להיכנס לחדר שלה.
אין לי הסבר אחר אלא שאני רציתי לנסוע בשבילי, עוד פעם אחת לראות אותה,
לנגוע בידה העדינה ואולי אולי תפתח את עיניה החכמות?
בבוקר יום שני בשעה מאד מוקדמת מגיע מסרון: בד״א
כן, ביקרתי ביום שני בכוכב יעקוב כמו שרציתי, אך רק ללוותה למנוחת עולמים.

אביאלה היקרה שלי, שלמדה איתי בסבלנות את ״אוהל רחל״,
שתקנה לי שוב ושוב את העברית בדיסק המשותף שהוצאנו,
ששוחחה איתי שיחות נפש, אביאלה כבר לא הייתה שם בשבילי.

התחושה הקשה של פספוס הזכירה לי את הצער של נכדי
כל פעם שאיחר לראות את הרכבת.
גם אני, שאיחרתי, קיבלתי שיעור חזק. אני תפילה שיעזור לי לקיים:
"מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה"
והלימוד יהיה לנשמת חברתנו אביאלה ששון ז"ל.

נזכור כולנו את אביאלה היקרה, אלה שהכירו אותה
ואלה שהתפללו לרפואתה בלי להכיר אותה,
ככוכב בוהק בטהרתו ובישרותו שהאיר את דרכנו לשינוי.

חשוב שנדע שאנו עושים כמיטב יכולתנו בכל רגע נתון.
רק ללא רגשות אשמה נוכל לתקן כל מידה הנצרכת לתיקון.
והעיקר, נלמד באהבה מכל הרגשות והתחושות שעולות בתוכנו.
הן, התחושות, תפקידן כמצפן, להראות היכן נצרך שינוי.