אני עולה במדרגות הבניין הישן, כל כך לא מטופח….
המדרגות תלולות,  אך אני עולה בקלות ובהתרגשות כי למעלה, בעליית הגג, נמצא הצייר.

הוא המורה של הקבוצה, מעביר לנו שיעורי ציור ורישום וזה עבורי מימוש חלום.
האמת, ביני לבין עצמי, חשבתי שאהנה יותר.

אני עסוקה דיי הרבה בלהשוות את העשייה שלי לאחרים, הרבה ביקורת ושיפוטיות עצמית וכשיש נושא חדש שיש לעבוד עליו אני חשה חסרת רעיונות, ממש לא יודעת איך להתחיל.
הוא  – הצייר, יכול לעבור לידי ולתת לי הערה קצרה, ממש קמצן בפרגון, אך ההערה ממלאה אותי בתחושה שאני חווה את היעוד שלי.
והוא יכול לעבור ולהתעלם ממני במשך כל השיעור או להעביר הערה הכי קטנה וכבר מרוקן אותי מכל  היצירתיות ושמחת החיים שבי.

אני זוכרת מקרה אחד שציירתי בית צבעוני מסביון.
כמה דייקתי, היה לי ממש חשוב שיהיה "פרפקט", מושלם וזה בכלל לא עשה עליו רושם.

האמת, לא כל כך הבנתי אותו, כי לפעמים, הרישום בפחם שיצא מלוכלך ולא ממש יפה גרם לו להתפלא ולהתלהב מהיצירה. עד שנגמר לי הרצון, עזבתי ושמתי את יצירותיי בבוידם.

באחד ממעברי הדירות שעברתי, זרקתי את כל הציורים!

אמרתי לעצמי "עם זה סיימתי"!

בדיוק כמו שגמרתי עם שיעורי הבלט, היצירה, המוזיקה……..הביקורתיות תמיד שלטה בי.

כשנסעתי לפני כ 18 שנה  לארה"ב להכיר את לואיז היי ושיטתה "אהוב עצמך רפא את חייך" כנראה שהייתי מאד מכוונת בתפילה, שהפעם, זה יחזיק מעמד, שזה לא רצון של רגע, שההצלחה או אי ההצלחה לא ישחקו וישפיעו  עליי ועל החלטותיי. עד היום, הריח של צבעי השמן, מעורר בי געגועים.

אני מאמינה שכל דרך, כל שלב, לכל אחד מאיתנו, הם רק הכנה לשלב הבא. תמיד האמנתי, בתמימות, שאינני יצירתית ולכן היה לי קשה להאמין בעצמי ולהתמיד. היום אני פוגשת את האומן שבי, בכל מפגש, הרצאה או סדנה, קורס או אימון. ג'וליה קמרון בספרה "הדרך לאומן" מכווננת אותנו להתחבר עם האומן שבנו.

 

היום פלטת הצבעים התחלפה בפלטה של רגשות.

התודעה, המכחול שבידי, מאפשר לי לבחור איך לצייר את חיי.

וכך לעזור לאחרים גם לשפר את איכות חייהם.

 

בכל בוקר מחדש, אני יכולה לומר לעצמי, באיזה צבעים אשתמש היום בכדי לצייר את היצירה שלי.

המון הצלחה