אני יושבת בחדר גדול מאוד ובו 43 משתתפים מכל העולם ומרגישה דיי בודדה,
איך העזתי לממש חלום ולנסוע עד סן דיאגו הרחוקה בכדי להשתתף בסדנה
של השיטה ״רפא את חייך״ בארצות הברית?

אני חשה זרה, האנגלית המדוברת יש לה כל כך הרבה גוונים,
חלק גדול ממה שנאמר אינני מבינה למרות שהשפה שגורה בפי,
יש משתתפים מדרום אפריקה, אוסטרליה, אנגליה וגם תושבי ארה״ב
והשפה משתנה ממקום למקום תלוי לאיזה מחוז בארה"ב הם שייכים.
אנחנו כבר מתרגלות ומישהי בוחרת בי בכדי שאהיה השותפה שלה בתרגיל,
אנחנו יושבות מאד קרובות, אחת מול השנייה ההנחיה שאנו מקבלות:
ללחוש שאלה באוזנה של החברה..
פטריסיה, המנחה המדהימה, מדברת ברכות ומבקשת ללחוש: מי את?
החברה בחרה לשאול אותי ראשונה ועבורי זה בסדר גמור.
מי את? היא שואלת, וכמובן אני עונה את שמי.
השאלה חוזרת שוב ושוב על פי ההוראות ולפתע נגמרות לי התשובות,
מי אני? בוודאי שאני יודעת, מוגדרת על פי המשימות בחיי…

האם זו באמת אני?
אני מרגישה טיפשה, לא כל כך מבינה מה היא רוצה ולאט לאט נכנסת למצוקה.
אני ״חייבת״ לענות כי התרגיל לא הסתיים, כי כולם ממשיכים לשאול את בן הזוג שלהם את אותה שאלה,
מי את/ה? ואני? מה אני אגיד? שאני לא יודעת מי אני?
מתוך המצוקה, כשהמוח פשוט לא מספק יותר תשובות, משהו בתוכי נפתח,
כמו פקק בבקבוק שמפניה….
מעולם לא הרגשתי תחושה כזו חזקה של שחרור, של חוסר שליטה, כמו סכר שנפתח….
וואו, מאיפה צצות התשובות?
אני אומרת לה שאני הים, השמים, הכוכבים. שאני רוח, שאני אהבה וחוכמה.
והתחושה? חד פעמית, פשוט תחושה נפלאה.
אנחנו יודעים שאנחנו נשמה בתוך גוף פיזי, יודעים בהגיון, בשכל.
להרגיש זאת, זה כבר משהו לגמרי אחר.
איזו תחושה מדהימה!
כל אחד מאתנו אוצר עצום, ניצוץ אלוקי, אז למה אנחנו מגדירים את עצמנו
על פי העשייה או אי העשייה שלנו?

תרגיל: 

המראה יכולה לעזור לנו להכיר מי אנחנו באמת.
כשאנו מביטים במראה, מתרכזים בעיניים,
אנחנו יכולים לחזור שוב ושוב ולהכריז "שאנחנו  כמו שאנחנו  וזה נפלא"!
נחשוב על האמונות שלנו, הרעיונות במוחנו שיש לנו על עצמנו ונדמיין שזה רק בגד שמכסה אותנו,
לפעמים מגן עלינו ממחשבות קרות, אך בהחלט לא מגדיר אותנו, לא מי שאנחנו….
בהצלחה!